"שרגא פרידמן נמנה עם מיטב השחקנים שלנו. כישרונו נעזר באישיותו. כשחקן היה שחקן אופי מובהק. כאישיות היה בעל תבונה, תרבות, אינטואיציה, אדריכלות מוחית לצורך שרטוט התפקיד ואמוציה, הפעלת רגשות, לצורך הביטוי וההבעה. ועל כל אלה גמישות בלתי רגילה לצרכי המעברים מתחום לתחום, מסיטואציה לסיטואציה.
רשימת תפקידיו ארוכה, אך סגולתה, בעיקר, אינה באריכותה אלא בטיבה. ב"ביקור הגברת הזקנה" ממלא שרגא תפקיד קטן יחסית, אך הוא עושה ממנו לקח, מופת, לכל שחקן צעיר ואפילו מנוסה. זכור לי במישור אחר, קאסקה ב"יוליוס קיסר". הבמאי היה פיטר קו המהולל ואפשר לומר, כי שרגא ידע למצות את עצת מורו זה. זה היה קאסקה שגנב את ההצגה מן הקיסר... וזו לא הייתה משימה קלה: יוליוס קיסר היה אהרון מסקין.
ומי לא יזכור את תפקידיו הרבים, תפקידי אופי קטנים וגדולים, מרכזיים וראשיים! ב"סוף המירוץ" נכנס לנעליו של פיטר יוסטינוב ומי שראה את השניים היה מוכן להישבע כי שרגא אינו נופל מיוסטינוב. גמישותו – נפש וגוף – להיכנס, בעצם, לארבעה גילים שהם ארבעה תפקידים, הייתה מאלפת. "יתוש בראש" הוכיח כי שרגא הוא הוא המבצע האידיאלי לרפרטואר המלוח והחריף של פיידו הצרפתי ואילו ב"טנגו" יצר את הטוב, לפי עניות דעתי שבתפקידיו. במישור אחר, עיצב, ממש מעשה אדריכל את תפקידיו ב"המרד על הקין", "12 המושבעים" ו"הפיסיקאים" הבלתי נשכח.
הייתה בו גם סגולת התיאום, ההתאמה. הוא ידע לסגל את עצמו לסגנונות שונים ובגמישותו עבר בקלות מדהימה מסגנון לסגנון, מצורה אל צורה, ממישור אל מישור. בתקופה שבה ערך יעקב בן הרצל ב"קול ישראל" את תכניתו "בית המשפט", הייתי משתתף בה כאחד "השופטים". זכורה לי תכנית אחת – משפט ביגמיה ורצח שבה מילא שרגא פרידמן את תפקיד הנאשם. סובטיליות זו הייתה מיוחדת במינה. על שרגא היה להיכנס כאן לעורו של תפקיד מסובך, דרמטי, ללא איפור, ללא קלעים, ללא אביזרים. פשוט מתוך טקסט של ראשי תיבות ומתוך אלתור השאר. השתוממתי, כשלא שמעתי למחרת שבית הספר לדרמה שלנו פונה אליו שיבוא להורות לתלמידים!
ואילו כשהיה עליו להצטנע לצידה של הכוכבת סופיה לורן בסרט "יהודית" או להשתולל, מחוץ למשטר ולמשמעת של דרמה רצינית, לצידה של חנה מרון ב"הלו דולי!", ידע לעשות גם זאת, כשחקן שקרא לעצמו בענווה "קומדיאנט", אך שהיה מבוע של תרבות.
לא יתכן שלא למנות בו גם את סגולת האחריות, הדיוק. שרגא ידע לעמוד בהתחייבויותיו. היוזמה שהייתה טבועה בו ושרבים ניצלו אותה לא זנחה אותו מעולם. אם כשהוא מביים את דז'יגאן, אם כשהוא מעלה את "אכזר מכל המלך" במִיסְטֶרְיָה בעלת תנופה – הוא יוצר יוזמה בימתית, הכול לפי הנסיבות. כי, אכן, הוא היה גם במאי! במאי מחונן, שרק האהבה לשחק, הדבקות בעיצוב, האנשים, הנפשות, מנעה בעדו מלהתמכר לחלוטין לבימוי.
מותו, סופו, סוף המירוץ שלו, של עצמו, מוכיח עד כמה היה אמיץ ושלם, אחראי ושולט במעשיו. התקף הלב חל שעה שהיה נוהג במכוניתו. הוא נסע לחזרה. אך כשהוא חש שהלב "מבקש לומר משהו", הוא מכניס שינוי בבימוי המסע ופונה אל מרפאת קופת חולים. מכאן נשמטת מידיו היוזמה והוא מועבר ל"איכילוב". והוא מת מיתה של מאחורי הקלעים, ללא רמפה, ללא קהל, ללא תשואות ומחיאות כפיים. הייתי אומר, כי עד לפני הרגע האחרון עוד הדריך שרגא הבמאי את שרגא השחקן."
אורי קיסרי, מתוך "אפילוג של שחקנים", מדור "הטיוטות שלי". עיתון "מעריב", 30/06/1971
לפרטים נוספים, עיינו בערך וויקיפדיה.