שמעון דז'יגאן
בספר 'מסך אחרון' התפרסם ריאיון עם שרגא ובו ציין כי התיאטרון הראשון שראה בחייו היה של דז'יגאן ושומאכר בורשה (תיאטרון 'אררט'). דזי'גאן נזכר בפגישתם הראשונה: "זה היה בוארשה בשנות השלושים, בתיאטרון הגדול 'נאוואשטשי', בשבת, בין שתי ההצגות. שוער התיאטרון הודיע לי, כי מישהו רוצה לראותני ומחכה במסדרון חדרי-ההלבשה. אני יוצא, ורואה לפני יהודי וארשאי מהודר, כבן ארבעים. הוא הציג את עצמו: "פרידמן, מרחוב גנשה." נראה היה שהוא מתפלא מעט, מדוע לא השמעתי 'א-א-אה!' גדול לשמע שמו. וכי מי לא מכיר את פרידמן, סוחר האריגים הגדול מרחוב גנשה?! עוד לא הספקתי לומר דבר, וכבר השאירני עומד במקומי, ורץ אל מאחורי פרגודי הבימה. שמעתי רק כיצד הוא קורא בקול: "שרגא! איפה אתה? צא מיד מתוך תיבת-הלחשן!" דקה לאחר מכן הציג בפני פרידמן הגדול את פרידמן הקטן: "זהו פרידמן-קטינא. תן בו מבט. לזה קוראים ילד?! זה לא ילד אלא רוח, שד. הר געש המתיז אש-ולבה מתוכו! הוא מסוגל להחריב עולם מלא בין 'כן' לבין 'לא' קצר אחד שלו". התבוננתי באותו שד, אותו הר געש... וצחקתי. איזה ילד מצחיק! שתי עיני גנב, שתי נקודות-חן בלחיים וחוטם של יהודי מגודל. מן הראש ועד לקצה הרגליים השמנמנות – כולו סופגניה עגלגלה. רק בזוק עליה מעט סוכר דק – ונגוס לתאבון! הזמנתי את השניים לחדר-ההלבשה שלי. ... האב מדבר – והבן מודד את כל הזקנים המלאכותיים התלויים על הקיר, עד שנותר עם זקן אדמוני ללחייו. לזה הוסיף מיד שפם שחור. הוא מתבונן במראה, וכולו מתנודד מצחוק. ואז – דוקא שם, בחדר ההלבשה שלי – נדבק שרגא הקטן במחלה הקרויה תיאטרון. מאז אותו יום לא נעדר שרגא'לה מן הקלעים בשום שבת או יום-טוב. וכל השחקנים ועובדי הבימה הכירוהו, וקראו לו בחיבה 'פעמפיק' – 'קורקבן'."
לאחר פגישה זו הפכו שני השחקנים לבני בית אצל הוריו של שרגא, שנודעה חיבתם לתיאטרון. בשנת 1941 הגיעו שרגא, הוריו ואחיו מרדכי לישראל (האח הבכור, אברהם, כבר היה בארץ). בשנת 1950 הגיעו גם דז'יגאן ושומאכר לארץ והחלו להופיע בישראל ביידיש, אך בעיקר בחו"ל (היה חוק בארץ נגד הופעות בשפת היידיש). בשנת 1960 עבר חתול שחור בין שני השחקנים והם נפרדו והופיעו שנה בנפרד, עד 1961, שנה בה נפטר ישראל שומאכר. מ-1961 עד 1970 עבד דז'יגאן רבות עם שרגא כבמאי הבית שלו. הם עבדו יחד על הצגות רבות בכיכובו של דז'יגאן ('הצחוק מועיל לבריאות', 'חזרו בשלום', 'אל תמשוך אותי בלשון' ו'הרבצנו ודי'), עד מותו של שרגא בשנת 1970, 3 ימים לאחר שההצגה 'חזרו בשלום' ירדה. דז'יגאן כתב: "שנת 1960. לאחר מותו של ישראל שומאכר ז"ל לא רציתי עוד ב'תיאטרון לשניים', והתחלתי להופיע כמו פעם, עם להקת שחקנים. הזמנתי את שרגא לביים את הצגותיי. איזה שיתוף פעולה נפלא היה ביננו בשעת החזרות. התחרינו זה בזה, מי יצליח יותר באלתורים - והצחוק באולם החזרות עלה עד לב השמים. הבינונו היטב איש את רעהו. ונשמנו בשעת העבודה והחזרות באותו קצב. היתה ביננו שפה משותפת - כבני אדם וכאמנים גם יחד."
לאחר מותו של שרגא, ספד דז'יגאן לחבר שלו, לילד הקטן, הר הגעש, השד, שפגש לראשונה מאחורי הקלעים בורשה, בהיותו ילד קטן:
"הצגתי האחרונה שבויימה בידי שרגא היתה ההצגה 'חזרו בשלום' ('צוריקגעקטמען'). לפני תחילת ההצגה האחרונה, שהוצגה באולם 'אוהל שם' בתל-אביב, ראיתי את שרגא יושב בשורה הראשונה, סמוך לקיר. מעיניו נשקף אותו צער מוכר שחשים שחקנים ובימאים, כשהם נפרדים מהצגה או מתפקיד האהובים עליהם, כמי שנפרד מילדיו, המסתלקים ממנו לזמן ארוך. מופלא הדבר. אך איזו מחשבה משונה הבריקה אותו רגע במוחי – לשחק את ההצגה האחרונה רק למענו, למען שרגא. התעלמתי מן הקהל ומחברי לצוות, ושיחקתי רק למענו. הוא חש בזה. הוא ראה את ההצגה פעמים רבות קודם לכן, אך הפעם נדמה היה שהוא רואה אותה לראשונה. הפתעתי אותו בים של אינטונאציות חדשות. הראיתי לו איך ניתן לשחק כל סצינה בצורה שונה לחלוטין מכפי ששיחקתי עד כה. ציירתי לפניו בצבעים שונים את הדמויות המוכרות, בהוכיחי לו אמת מוכרת – ששחקנים יכולים להיות כאותם פרחים, המחליפים את צבעיהם בהשפעת האור והצל, ופורחים ונובלים בהשפעת טמפרטורות שונות.
עם תום ההצגה, הזמנתי את שרגא לבימה, והוא השמיע מעליה בקול נרגש דברי שבח בעברית. הוא אף התחכם באמרו: "אני אומר את דברי השבח בעברית במתכוון, כדי שדז'יגאן לא יבין ולא 'יתקלקל' מרוב מחמאות". התנשקנו. גם הקהל וגם השחקנים הרגישו אותו רגע, כי לבותינו הולמים בקצב אחד. מי יכול היה לדעת שבזה נפרדנו משרגא לעולם, לעיני כל הקהל שבאולם? מי יכול היה לשער ששלושה ימים בלבד אחרי זה נשמע את הידיעה המעציבה, ויתברר לי כי איבדתי ידיד נפלא כל כך, אמן רגיש כל כך ויהודי שכזה? שרגא הקטן שלי. הרוח. השד. הר הגעש, המתיז אש ולבה בין 'כן' לבין 'לא', החריב לי חלק מעולמי שטוף-האור.
מי יודע כמה זמן עוד יצלצלו באזני דברי אמו בעת הקבורה בבית-העלמין: - דז'יגאן – שאלה, מיואשת – האם זו אמת? דז'יגאן, אתה מאמין?"
מיכאל אוהד
שרגא ידידי, הנה ביקשתי להקדיש לך רקויאם - ונכשלתי. איני מסוגל לסלף את דמותך. כתבתי על הקומדיאנט שהכרתי. את הטרגדיות אני משאיר לאחרים. אני מתגעגע למעשיות שלך ולאיחורים שלך, אך יותר מכל אני מתגעגע למשחק שלך. לדידי, אתה חי יותר מרבים שישחקו הערב בתיאטרון וינסו להתבלט. אצלך לא היתה שום בעיה: במקום שבו עמדת אתה - שם היה מרכז הבמה. פחות משבוע לאחר שנפטרת כבר נמצא לך מחליף בהצגת 'שירי החומש'. ההצגה חייבת להימשך. אבל תחליף לא נמצא לך - לא בערב איציק מאנגער, ובודאי שלא ב'הבימה'. לא לפני שנה. וגם לא בעוד עשר שנים. יהי זכרך ברוך.