חתן פרס מילוא - 1963

"מועדון מילוא - בית לסופרים ואמנים", שימש כמועדון ליוצרים המקורבים למפא"י. באותן השנים, ראתה מפלגת השלטון את עצמה כבית לאנשי רוח וטיפחה את מעמדם, אל מול אנשי הרוח שהיו מזוהים עם מפ"ם ועם אחדות העבודה. מועדון מילוא אף העניק מדי שנה פרסים ליוצרים מצטיינים.

בשנת 1963 זכה שרגא פרידמן ב"פרס מילוא" עבור תפקיד סם הזקן בהצגה "סוף מירוץ". המחזה מאת פיטר יוסטונוב, בתרגום אהרון מגד ובבימוי אברהם אסיאו, זכה להצלחה רבה והוצג כ – 180 פעם. הביקורת שבחה את ההצגה ובמיוחד את משחקו של פרידמן:

"והיו לו, לבמאי, שחקנים, שעשו את עמלו לכדאי ביותר. בולט מכולם שרגא פרידמן, המגלם את הישיש בכל סולם גוני הגוונים של התסיסה והאין-אונים, חדוות החיים וחרדת הסוף הממשמש ובא, חכמת החיים שבשלה כפרי של שנים ותאוות המשובה של מי שהעתיד הינו כבר עבר לגביו. אין זה מופרז לומר, שהיה זה ערבו הגדול של שרגא פרידמן, ששלט על הבמה בתנועה ובדיבור באותה מידה כמו בשתיקה ובשכיבה דמומה על הספה בפינת הבמה.

נחמן בן עמי, "הצופה", 21.10.1963

"והמשחק? ערב של תענוג תיאטרלי אמיתי. ערב של חדוות המשחק, בו זרחו כוכבים באמנות הבמה הזוהרת בפשטותה, בטבעיותה. במרכז: שרגא פרידמן, שעלה על כל הישגיו עד עתה, ששיחק בגוני גוונים של משחק מצוין, שלם ומעשה פסיפס בדיבורו, באנקותיו, בהעוויותיו, בשתיקותיו, בעצמת חולשותיו הנבונות של ישיש אשר הגיע לגבורות, שיש עימהן קול ענות התבונה."

ד"ר חיים גמזו, "הארץ", 29.10.1963

"יש בהצגה זו הופעה פנומנאלית והיא: משחקו המופלג, על רמה בין לאומית של שרגא פרידמן (סם הזקן). זה זמן רב לא ראינו  טוב טעם שכזה, גילום מושלם כל כך של דמות ישיש עירני, מפונק, קונדסי, תאוותני – ואף על פי כן פילוסופי ומלנכולי – כאשר הוא בא לסקור ולשחזר את חייו."

דב בר-ניר, "על המשמר", 1.11.1963

חתן פרס "כינור דוד" – שחקן השנה 1970

פרס "כינור דוד" הוענק מדי שנה החל ב-1964 וכלה ב-1986 ליוצרים בתחומים שונים בתרבות הישראלית. במשך כעשרים שנה נחשב לאחד הפרסים הנחשבים ביותר בתרבות הישראלית. הפרס ניתן בקטגוריות שונות באמנויות הבמה ובתקשורת, על פי משאל שנערך בקרב קוראי העיתון "ידיעות אחרונות" (שהפיק את הטקס ואת הליך הבחירה), תוך שקלול תוצאות משאל נפרד, שנערך בקרב אנשי מקצוע בכל תחום. עם התארים שניתנו נמנים: בתיאטרון – הצגת השנה, שחקן ושחקנית השנה, במאי השנה;  בקולנוע – הסרט הטוב של השנה, שחקן ושחקנית השנה בתחום הבידור הקל – זמר זמרת ולהקת השנה, מלחין ותמלילן השנה בתקשורת – תוכניות הרדיו והטלוויזיה של השנה במחול – רקדן ורקדנית השנה, הצגת המחול הטובה ביותר.

בשנת 1970, הוענק הפרס לשרגא פרידמן. פרידמן, שהלך לעולמו בשנה זו, לא זכה להשתתף במעמד החגיגי.  מה היה אומר במעמד חגיגי זה?  אולי משהו דומה למה שאמר לקהל הקוראים בהגיגיו ומחשבותיו בריאיון עיתונאי, ערב בכורת ההצגה "נשף הסנדלרים" (03.1970), היא הצגתו האחרונה:

"מה אני חש הערב, בפתיחה החגיגית? אני מנסה לא לחשוב על זה. לגבי, זוהי פרמיירה ככול הפרמיירות. אם אני רוצה להיות קצת 'שמאלצי', הייתי צריך לומר שזוהי זכות גדולה – אבל הזכות הזאת מתחלקת במידות שוות. החל מהתפקידים הצדיים, וגמור בתפקידים הגדולים. יש לי נקודה אישית, שהיא גם נחלתם של כל שחקני 'הבימה'. חנה רובינא, הגברת הראשונה שלנו, תשב באולם באותו ערב, הייתי בא על סיפוקי המלא, לו הייתה באותו ערב על הבימה !

מחצית שמה של ההצגה הוא 'חג'. לדידי, ההצגה היא לא חג הסנדלרים – אלא חג השחקנים. הסנדלרים של תומס דקר הם ילדים בנשמה. כמוהם – כשחקנים. ילדים רוצים להיות שריפים, קצינים, שוטרים ומכבי אש. גם השחקנים – והם ממלאים בתפקידים ערב-ערב את החלומות הכמוסים והאפלים ביותר שלהם. כמובן שהייתי שמח יותר – ובוודאי היו כולם שמחים יותר – אם אפשר היה להעלות מחזה מקורי, משלנו, כדי לציין את הפתיחה החגיגית של האולם.

יכול להיות שברבות הימים אדע אם אהבתי את סיימון אייר מ'חג הסנדלרים'. אני יכול לומר רק שאני נהנה לשחק אותו. זה ששחקנים אומרים שהם אוהבים את התפקיד האחרון שהם משחקים – זה נובע מכך ששחקנים הם 'ילדי ההווה'. אילו תפקידים הייתי רוצה לגלם? קשה לי להגיד: אשחק מה שיתנו לו. כמובן, מאוד הייתי רוצה לגלם את 'החולה המדומה', אולי מפני שאני עצמי היפוכונדר, ושחקנים אוהבים לשחק את עצמם על הבימה.

...אני מקווה שעוד תהיה לי הזדמנות לשחק את פאלסטף. אינני חושב שגילומו של סיימון אייר – על אף הבטן הגדולה שלו – גוזל ממני, או יגזול ממני בעתיד, את האפשרות להתמודד עם פאלסטף. "