העלילה: 1948, זמן קצר לפני תום המנדט הבריטי, נודע לארגון המחתרת "ההגנה" כי גוסטב שילר, שריונר בצבא הנאצי לשעבר, מדריך את הערבים טקטיקות קרב בטנקים. כל הניסיונות לאתרו עולים בתוהו. במהלך החיפושים הם מאתרים את יהודית אורבך-שילר מי שהייתה אשתו היהודייה של הגרמני לפני מלחמת העולם השנייה. במהלך המלחמה נשלחה יהודית למחנה הריכוז דכאו, שם נאלצה להעניק שירותי מין עבור הקצינים הנאצים. היא מובאת לארץ ישראל ומתארחת בקיבוץ. יהודית אינה מתרגלת למקום החדש והימצאותה שם אינה עוזרת למצוא את שילר. מפקד ההגנה, אהרון שטיין, המסייע לה בתקווה שתזהה אותו כשייתפס, נוסע עימה לחיפה שם הם נפגשים עם המפקד הבריטי המקומי. הוא מגלה להם ששילר נמצא בדמשק. יהודית ושטיין מגיעים לדמשק ולאחר מספר ימים של חיפושים הם מוצאים אותו. בעת חטיפתו על ידם, יורה בו אשתו לשעבר והוא נפצע. שילר מובא לישראל שם הוא נחקר אך מסרב בעיקשות למסור מידע על הכוחות הערבים. הוא מבקש את סליחתה של יהודית וכשמתחילה ההתקפה הערבית על הקיבוץ מגלה את טקטיקות הקרב של התוקפים, מה שמסייע להדוף אותם. בעת ההתקפה נהרג שילר מפגז שירו הערבים על החדר בו שהה.

לימים סיפר שרגא חוויות מימי הצילומים:

"כאשר באה סופיה לורן ארצה, לא היה לה שום מושג על ישראל ועל יהודים. כאילו באה לבוליביה, או לקוסטה ריקה. היא שחקנית מקצועית מאוד. אומרים לה להתמזג עם הנוף – והיא מתמזגת. אבל תוך כדי העבודה נפלו המחיצות בינה לבינינו. החבר'ה התחילו להתייחס אליה כאל ישראלית, סיפרו לה בדיחות ישראליות, והיא נהנתה נורא. במיוחד אהבה הלצות יידישאיות. פעם אמרה: 'לא איכפת לי להתחתן עם קרלו פונטי אפילו בגיל שמונים!' ואז סיפרתי לה את הבדיחה היידית על אותם בני זוג, החיים כבר ששים שנה יחד בלי נישואין, ופעם אומר הגבר לאישה: 'אולי נתחתן סוף סוף, בעוד שנתיים שלוש?' והיא אז  אומרת: 'כן, אבל מי ירצה אותנו?' סופיה שמעה והתפוצצה מצחוק".

השתתפו: סופיה לורן, פיטר פינץ', ג'ק הוקינס, זהרירה חריפאי, שפרירה זכאי