מוקדש באהבה להורינו בהוקרה על תרומתם לעולם התרבות בישראל

צעירה בת 100

כתבו:  שרגא פרידמן  ודן אלמגור

שנה:  1970

הצגה לרגל יובל המאה לבית הספר החקלאי 'מקווה ישראל'.   ההצגה האחרונה ששרגא ביים בחייו.

מספר ד"ר גדעון כץ, מנהל מקוה-ישראל (מתוך 'מסך אחרון'):

[שרגא] השקיע [בהצגה] מאמצים רבים במשך כשלושה חודשים, והצליח לעצב הצגה המונית מרהיבה, בהשתתפות כל תלמידי בית-הספר.  היתה זו הנאה מיוחדת במינה גם לתלמידים וגם לי עצמי לחזות בשרגא בעבודתו.  הוא ניצח על המופע - בו נטלו חלק למעלה מארבע מאות ילדים, שחלקם רכבו על סוסים או נהגו בטרקטורים, ג'יפים ו'מכוניות משוריינות' - ללא עצבנות, ללא צעקות ובאווירה של חדוות עבודה והומור שופע.  וחדוותו ועליצותו דבקו בנו, כולנו.  

כשדובר תחילה על מופע לציון יובל המאה של מקוה ישראל חששנו מפני מסכת שיגרתית.  אך שרגא, שנטל על עצמו להכין את המופע, הפיד מיד את כל חששותינו.  כבר לאחר קריאה ראשונה בחומר שנאסף יכול היה לתאר לפנינו בצורה חיה ומרתקת איך תתנהל ההצגה.  ניכר היה שגם הוא עצמו משתדל להימלט מסגנון ה'מסכת' המוכר, ולחפש דרך חדשה, ססגונית, שופעת דמיון ומקורית להמחיש את תולדות בית הספר ואת אווירתו המיוחדת.  תחילה קשה היה לנו להאמין כי אמנם ניתן לשחזר את פגישת הרצל עם הקיסר הגרמני בשערי מקוה, באמצעות שניים מילדי המוסד, ללא זקנים מלאכותיים וללא פאתוס.  גם התמונה שבה משתתפים כמאתיים תלמידים ב'תחרות קללות' ליד שולחן ענק - תמונה שנלקחה מזכרונות אחד מבוגרי המוסד בשנות השלושים - נראתה לנו פנטסטית מדי.  אבל כשהגענו לחזרות האחרונות לא היה ספק בכך שחושו הבימתי של שרגא וטעמו המעולה והאנין לא הכזיבו גם הפעם.

העבודה במקוה ישראל היתה לגבי שרגא גם מעין 'שיבה למחוזות הילדות'.  כי שדות בית הספר היו זכורים לו עוד מימי היותו תלמיד הגימנסיה 'הרצליה', שהיתה שולחת את תלמידיה ל'ימי חקלאות' במקוה.  ובשעה ששוטט עמי בחצר המוסד, וחיפש אתר מתאים להצגת המחזה, פגש בשביל את אחד המורים הותיקים של המוסד, שלימד אותו אז חקלאות.  והפגישה בין השניים - לאחר שלושעם שנה שלא ראו זה את זה - היתה מרגשת ביותר.

 

אתר זה מתבסס על תמונות, מכתבים, סרטים, מחזות וחוזים, חלקם אוצרות של ממש, שמצאנו בדירתה של אמא לאחר לכתה.   כמו כן נעזרנו בחומר הנמצא בארכיון 'הבימה' ובדברים שנאמרו בספר 'מסך אחרון לשרגא פרידמן' שיצא שלוש שנים לאחר מותו של אבינו.  תודה מיוחדת לרמי סמו מנהל ארכיון 'הבימה' על העזרה, על הידע הבלתי נדלה ובעיקר על החברות.  דני, עמוס ויעל

 

© 2017 כל הזכויות שמורות.