מתוך 'מסך אחרון', נזכר שלמה בר-שביט:

בחזרות לא ידע את התפקיד בעל-פה.  קרה, שעוד בחזרה הכללית עמד והחזיק בידו פנקס.  כולם היו משוכנעים שלא יעבור את הבכורה.  אך כשעלה המסך נסתבר שהתפקיד אצלו בכיס.  לפי כל הכללים זוהי שיטת עבודה פסולה ביותר;  אך מסתבר שהיא הלמה שחקן אחד בעולם, הלא הוא ידידי שרגא.  הוא נדלק ברגע שבא במגע עם הקהל.  בניגוד למרבית השחקנים, לא רצה שרגא לשחק את היפוכו:  לא את המלט, לא את ליר, לא את אדיפוס.  פאלסטף? - מאד! יאגו? -אולי.  פעם חשבו ב'הבימה' להעלות את 'אותלו' והשחקן שנועד לשחק את הכושי מונציה התייעץ עם שרגא:  "תגיד לי - מי משחק את התפקיד הראשי:  אותלו או יאגו"?  בלי למצמץ עפעף ענה שרגא:  "יאגו - כשאני משחק אותו". תמיד אמר בקול, מה שאחרים חושבים בסתר ליבם.

מיכאל אוהד (מתוך 'מסך אחרון'):

לפי מטב ידיעתי, קם רק בימאי אחד שהצליח לאלף אותו -הפרופסור אלכסנדר בארדיני.  שרגא העריץ את בארדיני ("הוא חכם ממני ושמן ממני"), איחר רק לחזרה אחת של 'טנגו' למרוז'ק בבימויו של בארדיני - והתנצל.  דווקא משום שבארדיני הכריח אותו לעבוד, דרש שרגא כי יתמנה למנהל 'הבימה' - חרף התנגדותה של ממשלת פולין;  על אף היסוסיו של בארדיני עצמו (שמשפחתו ישבה בפולין), ולמרות התככים הבלתי פוסקים ב'הבימה' עצמה.  בדומה לשרגא, הריני משוכנע כי מינויו של בארדיני היה הסיכוי האחרון של 'הבימה' להפוך משם גדול לתיאטרון רציני.  כידוע, התפרקה החבילה.  בארדיני חזר לפולין, ושרגא הוסיף להתעלל בבימאיו - משום שהוא עצמו היה בימאי.  כבימאי, גילה הבנה מלאה לחולשות שחקניו - משום שהוא עצמו היה שחקן.

 שרגא על משחק (מתוך 'מסך אחרון'):

בניתי את הקריירה מתפקידים קטנים.  אם נולדת כאיש תיאטרון, אתה 'דפוק לקרשים'. אתה מוכרח לשחק.  לא חשוב מה.  העיקר לשחק הרבה.  ... האם אני מוכן גם היום לשחק תפקידים קטנים מאד?  כן.  לא משום שאני אידיאליסט כל כך גדול, אלא משום שאני אוהב לשחק גם תפקידים קטנים.  ...  שיחקתי יותר תפקידים קטנים מאשר גדולים, ואהבתי לשחק אותם.  אם יוצע לי תפקיד קטן במחזה - לא אסרב לקבל אותו.  נדמה לי שלהתמודד עם תפקיד קטן, שהוא רק משורטט ברפרוף על ידי הסופר - זהו אתגר לא פחות גדול מאשר לרכוב על סוס בעל כושר, המוגש לך על ידי המחבר.  בתפקיד קטן אתה צריך להשלים את החסר ברגעים ספורים, שבהם אתה נמצא על הבימה.  וכשחקן - אין לך סיפוק גדול מזה: להחיות דמות צדדית, כביכול, הנחרתת בזכרונו של הצופה.

קומדיאנט אני.  זה לא עלבון.  זוהי האמת לאמיתה.  וכשמציעים לי לשחק באיזו טרגדיה - אם כי זה קורה לעיתים נדירות - זה די קשה בשבילי.  אני בכלל בדעה שמשחק פרושו קומדיאנטיות.  ואולי האמלט אינו קומדיאנט, עם העמדת-הפנים שלו ונקמת הסרק שלו?  ובשביל מה בא הקהל לתיאטרון? לראות קומדיאנטים!   כולנו קומדיאנטים.

אלו תפקידים הייתי רוצה לגלם?  קשה להגיד:  אשחק מה שיתנו לי.  כמובן, מאד הייתי רוצה לגלם את 'החולה המדומה'.  אולי מפני שאני עצמי היפוכונדר, ושחקנים אוהבים לשחק את עצמם על הבימה.  אני מקווה שעוד תהיה לי הזדמנות לשחק את פאלסטף.  אינני חושב שגילומו של סיימון אייר - על אף הבטן הגדולה שלו - גוזל ממני, או יגזול ממני בעתיד, את האפשרות להתמודד עם פאלסטף.

ולסיום -

תפקידו האחרון של שרגא ב'הבימה' היה סיימון אייר ב'חג הסנדלרים' בשנת 1970. תיאטרון 'הבימה' התעקש על כך שישחק בתפקיד זה ולכן נאלץ לותר על ההצעה לשחק תפקיד מרכזי ומכניס בסרט אנגלי.  כמה שנים לפני כן נאלץ לותר על הצעתו של גודיק לשחק את טוביה החולב והפעם כדי לשחק ב'אוליבר' ב'הבימה'.  כשנשאל פעם איך צריך לשחק את טוביה ענה:  "את טוביה החולב לא צריך לדעת לשחק.  צריך לדעת לקבל".  שרגא תירגם את המחזמר 'כנר על הגג' ליידיש.  הוא אהב מחזות זמר לא פחות מהצגות.  היה מוסיקלי והתנועע בקלות.  שרגא אמר על התיאטרון 'הקל':  "הוא מאחד בתוכו כמעט את כל אומניות הביצוע - זמרה, נגינה, ריקוד, משחק, ציור.  הוא עשיר הרבה יותר בשימוש בכלים מאשר התיאטרון הדרמטי, המרוכז סביב המחזאות המקובלת.  אני חושב ששחקן חייב לשלוט בכל ענפי הביצוע...".  נאמנותו ל'הבימה' ניצחה והוא לא זכה להיות לא טוביה ולא פאלסטף.  ואנחנו הפסדנו גם.