סם, זקן בן שמונים, משוחח בחדר עבודתו עם עצמו בגילאים עשרים (כשהיה משורר אידיאליסט), בן ארבעים (סופר שנאבק על האמת והאידיאלים האמנתיים) ובן ששים (אדם שהתפשר על האידיאלים והפך כך לעשיר) ודרך שיחות אלו רואה את מהלך חייו באובייקטיביות גמורה.
הנה, תשמע מה קרה לי עם התפקיד של סם בן השמונים ב'סוף המירוץ': קודם כל, לא רציתי לשחק את התפקיד הזה. היה זה גלנר שנתן לי לקרוא את המחזה עוד לפני שהחליט להציג אותו. והרי לך דוגמא עד כמה מבינים שחקנים במחזאות: אני לא הייתי נלהב לא מהמחזה - ולא מהתפקיד. ואם כבר נגזר עלי לשחקבמחזה הזה - חשבתי - אני מעדיף את תפקיד האב. כנראה שלא ראיתי את עצמי מסוגל להחזיק במשך שעתיים וחצי דמות, שמבחינת הגיל - שמונים שנה - תאלץ אותי לעשות איפיון חריף לאורך כל ההצגה. אני באמת חושב ששחקן יכול לדעת אם הוא אוהב תפקיד, רק אחרי שגמר לשחק אותו. כך זה אצלי. אני יכול להביא כדוגמא את התפקיד שנחשב היום לתפקיד הטוב שלי - זה שב'סוף המירוץ' - שלא רציתי לשחק אותו. היום אני יודע שאהבתי לשחק את 'סוף המירוץ'.
(מתוך 'מסך אחרון')
שרגא פרידמן שעלה על כל הישגיו עד עתה, ששיחק בגווני גוונים של משחק מצוין, שלם ומעשה פסיפס בדיבורו, באנקותיו,בהעוויותיו, בשתיקותיו, בעוצמת חולשותיו הנבונות של ישיש אשר הגיע לגבורות שיש עמהן קול ענות התבונה, עד סוף המרוץ. ערב של קורת רוח, של הנאה מאנסמבל שאפילו פירורי המשחק נצטרפו בו ללחם הפנים של אמנות שופעת בבלתי אמצעיותה.
(ד"ר חיים גמזו, 'הארץ', 29.101963)
