"יש הרבה צל במקצוע שלנו.  יש טרדות מרובות ויש שעות קשות.  אולם, יש גם רגעים של אור ושל אושר.  והרגעים הללו מציפים אותנו. הם מספקים לנו מקור מחיה והשראה גם בשעות הקשות.  למען הרגעים הספורים הללו, כדאי למשוך בעול".

שושנה רביד מתוך ראיון עם א.תשבי

אמי, שושנה, עלתה ארצה עם עליית הנוער בשנת 1939 בהיותה בת 15 מהעיר דאנציג (היום חלק מפולין) ומוקמה בקיבוץ כפר גלעדי.  מדריך הקבוצה גילה בה ניצוצות של שחקנית ושיתף אותה בהצגות של חברת הנוער.  מנחם גנסין (אחד משלושת מייסדי 'הבימה' ולימים מנהל של בית הספר הדרמטי ב'הבימה') הגיע באחד הימים לקיבוץ והתלהב מאד מכישרונה של אמא, אך באותה נשימה יעץ לה עיצה 'מאב לבת':  "הסכנות כה מרובות, והשעות הקשות, השעות הרעות, כה תכופות, ורגעי האושר כה מעטים, כה חולפים וכה מפוקפקים עד ששומר נפשו ירחק מהם.  לו היית בתי הצעירה, בת הזקונים שלי, לא הייתי מרשה לך... לעלות על קרשי הבמה....  ראי, שושנה, הזהרתיך".

אמא נמשכה לתיאטרון בכח שהיה גדול ממנה.  בשנת 1945 נכנסה לבית הספר הדרמטי בהדרכתו של גנסין, ושם פגשה את אבי, בעלה לעתיד, שרגא פרידמן.  גנסין הטמיע בתלמידיו יראת כבוד בפני הבמה, ויראה זו דבקה בה עד יומה האחרון.

לאחר סיום הלימודים התקבלה שושנה עם שרגא ועם שחקנים צעירים אחרים וביניהם פנינה פרח, שמואל סגל ומישה אשרוב ל'הבימה'.  פתיחת שערי 'הבימה' בפניהם היתה בגדר נס, שכן עד אז דבקה בתיאטרון הגישה כי דור המייסדים הם צעירים נצחיים.  אך יום אחד השערים המבוצרים האלו נפרצו ולתיאטרון נכנס דור צעיר תוסס ורענן ושושנה היתה לאחד הכשרונות הבולטים בקבוצה זו.

כותב א. תשבי:  "תנועותיה על הבמה הן טבעיות, פשוטות וחפשיות.  אין במשחקה סימני מלאכותיות והסתגלות.  האמת שלה משכנעת.  אין בה היסטריה.  כשהיא משחקת אם צעירה, יש בה משום חדוות נעורים וגלי חום וחיות.  כשהיא משחקת רעיה צעירה, הנתונה בעול הריחיים הקשים והמתוקים של הנישואין, מאמינים אנו לה, על כי אין היא מפריזה באנחותיה וביבבותיה."

שושנה הפכה לכוכבת במהירות המטאור.  היא שיחקה בתקופה קצרה תפקידים ראשיים בכל המחזות הגדולים:  דסדמונה ב'אותלו', הפיה הראשית ב'חלום ליל קיץ', קורדיליה ב'המלך ליר', מיכל ב'אהבת נעורים', ליזיסטרטה ב'ליזיסטרטה', פורציה ב'הסוחר מונציה', קתרין ב'מראה מעל הגשר', יילנה אנדרייבנה ב'הדוד ואניה', טילטיל ב'הציפור הכחולה', שיינדלה ב'מירל'ה אפרת' ועוד.

בשנת 1956 צורפה לקולקטיב של 'הבימה' אולם בשנת 1960, בשיא הקריירה שלה, פרשה מ'הבימה'.  היא חזרה להופיע בתיאטרון 'הבימה' מדי פעם וגם בתיאטרונים אחרים כמו הקאמרי, במה 73, תיאטרון הזמן, ובשנת 1986 שיחקה את גברת היגינס במחזמר 'גברתי הנאווה' בהפקה של משה יוסף.

בתחילת שנות ה-60 מלאו עיתוני הרכילות בניחושים לגבי הסיבה לעזיבתה הפתאומית את התיאטרון.  אף אחד לפניה או אחריה לא עזב את הקולקטיב.  ככל שתהיה הסיבה מורכבת, לידיעתי אמא עזבה את התיאטרון כדי לגדל את ילדיה והשאירה את הבמה לאבי, שהיה בעיניה הכוכב והכשרון הגדול.  עשר שנים נשמה את התיאטרון דרכו עד שביולי 1970 הלך לעולמו בפתאומיות.

התיאטרון היה נשמת אפה עד יומה האחרון. תענוג היה ללכת איתה להצגות ולשמוע ממנה ניתוח למחזה וביקורת מעמיקה למשחק ולבימוי.  עד היום יש לי רפלקס, שש שנים לאחר לכתה, להתקשר אליה לחלוק חוויות בצאתי מהצגה.

אמא שלי, השחקנית, נוחי בשלום.

יעל