שושנה נולדה בשנת 1923 בצ'צ'נוב, פולין וגדלה בעיר העצמאית דאנציג (אז תחת שליטה גרמנית, והיום גדנסק, פולין) – בת יחידה בין 4 בנים לאביה, דוד שמוקלר, חוקר בפילוסופיה יהודית ולאמה, שרה לבית קנינסברג.  בגיל צעיר הצטרפה ל'הבונים" - תנועה שדגלה בחינוך ציוני וסוציאליסטי ברוח תנועת העבודה.

בשנת 1939, בהיותה בת 16, עלתה על אנייה לפלסטינה המנדטורית, במסגרת עליית הנוער של הנרייטה סאלד.  היא התיישבה בקיבוץ כפר גלעדי והצטרפה לקבוצת התיאטרון של הקיבוץ ולאחר-מכן המשיכה לקבוצה נוספת בגבעת השלושה, שם דבק בה חיידק הבמה.  מנחם גנסין, אחד משלושת מייסדי תיאטרון 'הבימה', גילה אותה על במת הקיבוץ - פגישה אשר נשאה פרי והביאה את שושנה אל סף בית הספר הדרמטי שליד 'הבימה', שם היא נבחנה והתקבלה למחזור א'.  שושנה נשאבה אל עולם התיאטרון בהתלהבות ובמסירות, ונסעה מדי יום מן הקיבוץ הצפוני לתל-אביב, ללימודי משחק.

ב'הבימה', מצאה שושנה לא רק את יעודה בחיים, אלא גם את בן-זוגה לחיים ומי שיהיה גם אבי ילדיה. כמו שושנה, גם שרגא פרידמן – שהיה שחקן צעיר ומבטיח - למד בסטודיו הדרמטי, וכמוה הצליח לברוח בעוד מועד מאירופה, עם משפחתו. יחד קבע הזוג הצעיר את מקום מושבו בתל-אביב.

מייסדי 'הבימה', מושפעים מתרבות מולדתם, רוסיה, תיפעלו את התיאטרון כקולקטיב:  החברים ראו את עצמם עובדים יחד למען מטרה נעלה משותפת, שהיתה גדולה מכל אחד מהם. כניסה לקולקטיב היתה משאת נפשו/ה של כל שחקן/ית צעיר/ה, והייתה תלויה בהסכמה של דור הוותיקים.  שושנה התקבלה לקולקטיב בשנת 1956 ובשנים הבאות הופיעה בעשרות תפקידים ראשיים בתיאטרון.

בזמן מלחמת השחרור הצטרפה שושנה – יחד עם חבריה לתיאטרון -  ללהקה הצבאית הראשונה, בבימויו של שרגא.  שירה המפורסם של הלהקה היה 'דודו' פרי עטו של חיים חפר.

שושנה הפכה במהירות לאחת מהכוכבות הצעירות של 'הבימה' כשהיא נושאת על כתפיה מיגוון של תפקידים ראשיים במחזות של שייקספיר, צ'כוב, אריסטופנס, גורדין ואחרים, אשר כללו את דזדמונה ב'אותלו', הפייה הראשית ב'חלום ליל קיץ', קורדליה ב'המלך ליר', פורציה ב'הסוחר מונציה', ליזיסטרטה ב'ליזיסטרטה', קתרין ב'מראה מעל הגשר', ילנה אנדרייבנה ב'הדוד וניה', טילטיל ב'הציפור הכחולה', שיינדלה ב'מירה'לה אפרת' – תפקידים שהבליטו את כישרונה הטיבעי, קולה הצלול וההיגוי הנפלא שלה, וזיכו אותה באהדת הקהל באולם התיאטרון ואצל מבקרי העיתונות, מחוצה לו.

מאזיני הרדיו יכלו ליהנות מהופעותיה של שושנה בעשרות תסכיתים, וביניהם 'השחף' מאת צ'כוב, 'מירהל'ה אפרת' מאת גורדין, 'הק"מ ה-56' מאת משה שמיר, ו'הזבובים' מאת סארטר.

במקביל לבמה ולרדיו, השתתפה שושנה במספר סירטי קולנוע: בסרט 'יהונתן וטלי' (1953), היא גילמה ניצולת שואה המנסה למצוא את שני ילדיה שאבדו לה במלחמה – תפקיד עליו קיבלה שבחים רבים. הופעותיה בסרטים נוספים – ביניהם 'אלדורדו', 'אסירי החופש', ו'מבצע יונתן' - הניבו גם הם תשואות מצד המבקרים.

בשנת 1960, בשיא הקריירה שלה, החליטה שושנה לעזוב את תפקידיה בקולקטיב 'הבימה' ולהקדיש את עצמה לתפקיד מלא של אם לילדיה הקטנים.

היא חזרה אל קרשי הבמה כשחקנית עצמאית והשתתפה במספר הפקות פרטיות:  כשחקנית, היא הייתה הדה במחזה 'הדה גבלר' (איבסן), ב'במה 73'; מרי דוגן, ב'משפטה של מרי דוגן' (באיארד ויילר), ב'תיאטרון השדרה'; בת-שבע, במחזה 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר', (סמי גרונמן), ב'קאמרי'. כבמאית ביימה שושנה בין השאר את 'נעליים אדומות' בתיאטרון 'יובל', ו'אנה פרנק', מחזה אותו ביימה בהתנדבות בכלא תל-מונד.

בשנת 1970 השתתפה שושנה במיצג לכבוד ירושלים בשם 'אם אשכחך', לצידם של חנה רובינא, גדעון שמר וחיים יבין. הערב בויים על-ידי  בעלה, שרגא פרידמן, אשר הלך לעולמו לפני עליית המופע.

בשנות ה-80 הקימה שושנה תיאטרון פרינג' בשם 'תיאטרון הינשוף', שהעלה באולם 'צוותא' את ההצגה 'עשבים שוטים' (מאת סטיבן פוליאקוב).  על צוות השחקנים נימנה צעיר בשם יורם לוינשטיין - היום מנהל בית ספר לדרמה הנושא את שמו.

בשנת 1986 הופיעה שושנה בתפקיד גברת היגינס במחזמר 'גבירתי הנאווה' (בהפקה פרטית של 'תיאטרון משה יוסף'). עבור שושנה היתה זו סגירת מעגל, שכן ב- 1964 היה שרגא פרידמן, בעלה, שקוע כל-כולו באותו מחזמר: החל מן התרגום (שאותו הוא ביצע בשיתוף עם דן אלמגור), דרך הליהוק ועד הבימוי (תחת שרביטו של סמואל ליף). כגברת היגינס, נפגשה שושנה מחדש עם הטקסט שמילותיו הידהדו בשעתו מפיו של שרגא המנוח, בחדרי דירתם.

שושנה הלכה לעולמה ב-6 במרץ 2012.  השאירה אחריה שני בנים (דני ועמוס), בת (יעל), שבעה נכדים ונכדות, ושלושה אחים (אורי, משה ואריה).  אחיה אוסי ז"ל הלך לעולמו כשנתיים לפניה.

לזיכרה של שושנה הציבה עיריית תל-אביב, כחלק מתוכניתה להנצחת אמני העיר, שלט זיכרון על הבניין ברחוב איינשטיין 75 ברמת-אביב, בו התגוררה, לצידו של שלט הזיכרון לזיכרו של שרגא, בעלה.

שושנה, אשר השפה הגרמנית היתה שגורה בפיה מגיל הינקות, אהבה שירה ונהגה לצטט משירי היינריך היינה, ובמיוחד את שירו על לורליי - דמות שעם שערה הזהוב וקולה הצלול, יכולה הייתה שושנה להזדהות.

נסוכת קסם שם למעלה

היפיפיה יושבת לה,

עדיי זהב שעליה יבריקו

וידיה שער זהבה יסרקו.

במסרק זהב אותו היא סורקת

ושירה מרתקת מגרונה עולה

והיא שובת לב בקסם קולה

אשר לצליליו כח מפלא.

(תרגום עשהאל פוחצ'בסקי)

פרטים נוספים בערך ויקיפדיה